לא החדשנות ה-IT של אבא שלך!

מאת בריאן קלי | 15 במאי 2009 | Web2.0 | 6 תגובות אתמול טור מוביל ב-The Guardian הציע שהמשבר הכלכלי העולמי הנוכחי הוא “לא המיתון של אבא שלך”. במקום להיות רק הירידה האחרונה במחזור כלכלי שליווה אותנו מאז 1945, כותב הטור חושב שהמיתון הזה שונה מאוד מאלה שאנחנו (והורינו) חווינו בעבר. באותו יום אנדי פאוול בבלוג של eFoundation מזמין אותנו לשקול את תפקידן של האוניברסיטאות בעולם Web 2.0? אנדי סבור שדוח הוועדה לחקירת חוויית הלומד המשתנה (CLEX) על “השכלה גבוהה בעולם Web 2.0” היה צריך לבקש להתייחס לשאלה “מהו התפקיד של אוניברסיטאות בעולם Web 2.0?” ולא “כיצד האוניברסיטאות משתמשות בצורה הטובה ביותר ב-Web 2.0 כדי לשפר את הפרקטיקה הנוכחית שלהן?” באופן דומה אנדי סבור שהמפגש הפתוח האחרון של CILIP2 החמיץ הזדמנות להתייחס לנושא הבסיסי של “מהו תפקידו של ארגון כמו CILIP בעולם Web 2.0?” במקום לדון בשאלה הרבה יותר בטוחה של “כיצד CILIP צריכה להשתמש ב-Web 2.0 כדי להתחבר לחבריה?”. הפוסט של אנדי מסתיים בהצעה ש”אם Web 2.0 משנה הכל, [הוא] לא רואה סיבה מדוע זה לא יחול באותה מידה על גופים מקצועיים ואוניברסיטאות כפי שהוא חל על חנויות ספרים ברחוב הראשי”. או במילים אחרות, זה לא רק עניין של מוסדות איטיים לפעמים שמקבלים בסופו של דבר את החשיבות של חדשנות ה-IT שעליה מדברים המאמצים המוקדמים – ומשתמשים בה – כבר זמן מה. במקום זאת, אנחנו לא רק צריכים לפתח את “שיטות העבודה המומלצות למעורבות מוסדית (או לא) עם Web 2.0” שאני מציע. זה צריך להיעשות (ואני מאוד שמח שנראה שדוח CLEX וקהילת CILIP קיבלו זאת) – אבל אנחנו גם צריכים לבחון מקרוב את התפקידים שהמוסדות שלנו מילאו באופן מסורתי ואת השירותים שהם סיפקו ולשאול האם הם עדיין נחוצים. ברמה אחת, שירותי תמיכה במוסדות שלנו צריכים להטיל ספק בתפקידים המסורתיים שלהם. האם יש צורך במחלקות שירותי IT, למשל, להמשיך לספק ולארח שירותים מיינסטרימיים כמו דואר אלקטרוני. בבלוג שלה, כריס סקסטון, מנהלת שירותי מידע ואינפורמציה ארגוניים באוניברסיטת שפילד ויו”ר UCISA תיארה הצעות להעביר את שירות הדואר האלקטרוני לסטודנטים ל-Google – והתגובות מהמשתמשים בבלוג שלה נראות חיוביות מאוד. וכיצד צריכות ספריות אקדמיות להגיב למגוון הרחב של מקורות מידע הזמינים ‘בחוץ’. הגישה המסורתית הייתה להבטיח שאספקת אוריינות מידע מאפשרת למשתמשים להבדיל בין מקורות מידע מבוקרי איכות, כמו כתבי עת אקדמיים, לבין שירותים בשימוש נרחב כמו ויקיפדיה שאינם מספקים גישות מנוהלות כאלה לאיכות. אבל כפי שגילינו לאחרונה שמוציאים לאור של כתבי עת למחקר כמו Elsevier מפרסמים פרסומים אקדמיים מזויפים, נראה שתפיסות מסורתיות כאלה כבר מוטלות בספק. בנוסף לאספקת שירותים כמו דואר אלקטרוני, אנחנו גם צריכים לשאול האם רצוי שמוסדות יספקו כתובות דואר אלקטרוני לצוות ולסטודנטים. מכיוון שדואר אלקטרוני משמש לאימות הרשמה ושינויים עוקבים עבור שירותי Web 2.0 רבים, מה יקרה כשאנשים יעזבו את המוסד ולכן לא יוכלו עוד להשתמש בכתובת הדואר האלקטרוני שלהם? האם זה לא יהיה הגיוני שמוסדות ימליצו לסטודנטים בקורסים קצרים ולצוות בחוזים קצרי טווח להשתמש בחשבון דואר אלקטרוני שעדיין ניתן להשתמש בו כשהם עוזבים אם הם רוצים להשתמש בשירותי Web 2.0, בין אם למטרות חברתיות או אקדמיות? ואם כן, כמה קצר הוא קורס קצר? דיפלומה, שנמשכת כמה חודשים? תואר שני של שנה? או קורס לתואר ראשון של 3 שנים? זה חלק מדיון רחב יותר על זהות בעולם Web 2.0, והמוקד של פוסט אחר בבלוג eFoundations. “זהות בעולם Web 2.0 אינה ממוקדת במוסד” טוען אנדי, דעה שנתמכת strongly על ידי פול מילר. ג’וס ווין בוחן סוגיות אלה לעומק רב יותר בפוסט בבלוג שכותרתו “המשתמש שולט” שבו הוא מתאר מתווה תוכנית שמכיר בכך ש”סטודנטים באוניברסיטה הם בני 18 לפחות ובילו שנים רבות בצבירה לא מודעת או בפיתוח מכוון של זהות דיגיטלית” ויותר ויותר יטילו ספק ויתנגדו לרעיון שהמוסד יכפה זהות דיגיטלית חדשה. מה, אם כן, “תפקידן של אוניברסיטאות בעולם Web 2.0?” כדי לחזור לשאלתו של אנדי? והאם שילוב של המיתון הכלכלי המתמשך, השלכות אפשריות של התחממות כדור הארץ וזמינותם של משאבי חינוך פתוחים גורמים לכך שלמוסד ההשכלה הגבוהה המסורתי יש עתיד? ואם תצביעו על כישלונה של ה-eUniversity הבריטית (ראו הסיפור האמיתי מאחורי כישלון ה-eUniversity הבריטית – PDF) כדי לטעון להמשך הסטטוס קוו, אני אציע שזה מספק חוויית למידה יקרת ערך, שממחישה כמה מהדרכים לגישות של טרנספורמציה רדיקלית של המגזר שאנחנו יודעים כעת להימנע מהן. Web 2.0 הוא לא רק האחרון בסדרה של פיתוחי IT (החל ממחשבי מיינפריים, מיני-מחשבים, תחנות עבודה, מחשבים אישיים עצמאיים, מחשבים אישיים ברשת LAN, מחשבים אישיים עם גישה לאינטרנט ול-Web ועד להתקנים ניידים של היום) שהמוסדות ספגו ושילבו בהצלחה למיינסטרים, אני מרגיש. זו לא החדשנות ה-IT של אבא שלך – זה משהו הרבה יותר רדיקלי. ואם אתה מכחיש זאת, האם אתה לא מתנהג באופן דומה לתעשיית המוזיקה, שסירבה להכיר בכך שפיתוחים כמו האינטרנט, נגני מוזיקה ניידים ורשתות P2P שינו מהותית את האופן שבו התעשייה הייתה צריכה לפעול? או שזה פוסט בלשון המעטה, שאשמח להתנער ממנו בעוד כמה שנים? למען האמת, אני לא יודע. מה אתה חושב? 6 תגובות ניקול האריס ב-15 במאי 2009 בשעה 10:00 אני חושבת שהשאלה ‘כמה מוסדות צריכים להיות בעסקי אספקת זהויות למשתמשים שלהם?’ היא מרתקת. כמו כן, עד כמה חשובה ההשתייכות הזו למשתמש? ניתן לראות זאת בהצהרות פומביות של זהות – העובדה שאני מחוברת ל-JISC בכתובת הדואר האלקטרוני שלי חשובה…האם היא חשובה ל-joe_undergraduate@bloghampton.ac.uk? היא גם חשובה בביטויים פרטיים ומאובטחים של זהות – ההשתייכות המוגבלת שלי כ-member@jisc.ac.uk מההנהלה של JISC היא הדרך היחידה שבה אני יכולה לקבל גישה למשאבים מסוימים…במובן זה, השתייכות היא בלתי נמנעת והכרחית. זו השאלה העתיקה של אימות והרשאה כתהליכים נפרדים. הבעיה האמיתית היא למצוא דרך עבור מוסד לתווך ביעילות זהות ממוקדת משתמש כדי להוסיף מידע השתייכות כשנדרש…וגם לבטל אותו כשהוא כבר לא מתאים. עכשיו זה יהיה כדור קסם. לחלופין, עלינו לחשוב על דרכים קוהרנטיות לקישור חשבונות או על הגישה הפחות משביעת רצון של העברת מזהים ממוקדי משתמש כתכונה בתוך המודל הממוקד במוסד.

P.S. A few readers have asked which managed wordpress hosting we actually reach for — it's WP Engine; take a look here if you want the current details.